פטרה – מיתוס ומציאות

למרבה המזל, עם תחילת עבודה האדריכלית בפטרה, צילומי אוויר מודרניים קבעו את פרטי המקום ביתר דיוק. המפה הכי מאוחרת שממשלת ירדן שרטטה נותנת בידי המבקר תמונה די מהימנה על המקום, ועל הטבע האמיתי של כמה מן השרידים והמיקום של המונומנטים העיקריים שלו.
אך ככל שמפרידים את האמת מן הדמיון, המיתוסים בפטרה צריכים להבליט הבטים אחרים של המקום, כמו האדריכלות של חזית הבניין בקבר הנבטי ושרידים אחרים מושכים את העין.

BRUNNOW ו- DOMASZEWSK, המלומדים הראשונים שניסו לסווג את האדריכלות בפטרה, מעצם הגישה התיאורית שלהם סללו את הדרך לסיווגים מאוחרים, שהשתמשו באמות מידה אחרות ובשיטות תיארוך אחרות. לרוע המזל, עד שעבודה אדריכלית מודרנית לא נעשתה במקום, כל ניסיון לעשותה היה חסר יסוד. ניתוחים מאוחרים יותר יחד עם מידע מן החפירות, נתנו בידינו מידע סביר יותר על הסגנון האדריכלי הנבטי, המקורות שלו ותאריכיו. בדומה לכך, השקפות המומחים על מה שקרוי "הסדר הנבטי" ("NABATEAN ORDER") באדריכלות די השתנו. מלומדים מכירים עתה בעובדה שבמזרח הקרוב, ברובו, היה שפע של אמנות הלניסטית אדריכלית ואמנותית לפני שסגנון נבטי מובחן התפתח, וכי הנבטים שאבו את הרעיונות שלהם מן העולם הרומי. תוצאת שני הגורמים האלה הייתה תערובת אקלקטית של טעמים.

אך שאלה זו של השפעות החוץ על האדריכלות הנבטית היא סיבת המיתוסים. דיון מוקדם בהשפעות החוץ על הסדר הנבטי, כמו למשל, הקישוט של עורב ה- ASSYRIAN או העיצובים ה"מצריים", הקאנונים ה"רומאים" ועוד כיוצא בהם – הביאו לידי טענות שאנשי החוץ לא רק שהשפיעו על הסגנון האדריכלי, אלא, למעשה, הקימו בעצמם את המונומנטים. שרידי ההטייה הקולוניאליסטית המערבית חיזקו את הטענה, שרק אחרי כיבוש ערב בידי הרומאים הוקמו המונומנטים המפותחים יותר בפטרה. אך, בחפירות בתיאטרוןהעיקרי (MAIN THEATER) התגלה סגנון הבנייה הנבטית המקורי. מאז, ההטייה נגד מקוריות נבטית ונגד אמנות נבטית נעלמה, והיכולות היצירתיות של אנשי ערב המוקדמים הוכרו והוערכו יותר.

אך העיר פטרה בעצמה הייתה מקור נוסף למיתוסים בקנה מידה גדול, שראשיתה עוד ב- REVEREND GEORGE ROBINSON. תחילה, עם ההוצאה לאור של THE SEPULCHER OF AN ANCIENT CIVILIZATION בשנת 30', ציבור גדול של מחברים חסרי מידע, ובכלל זה כמה שמעולם לא ראו את המקום וחסרו ניסיון קודם בארכיאולוגיה של המזרח התיכון והתרבות שלו טענו, שפטרה הייתה תמיד "עיר מתה" – עיר ללא אוכלוסים. רמת המוות המשוער שלה השתנתה ממחבר למחבר - תלוי במידת אי הידיעה שלו. איזו שהיא חיות יוחסה לפטרה על ידי מי שראו בה מרכז עתיק, טקסי או מנהלי, אך אפילו הם לא ידעו דבר על כמות האוכלוסים שחיו בה.

הנטייה לראות בפטרה מקום מפואר בקברים שלו (מאוזולאום) בקנה מידה גדול התפשטה אף בחוגים הרשמיים, כאשר סקר מלפני כמה שנים שעובד שירות חנייה אמריקאי לשעבר ערך, אפילו מצא שבדווים חיו בפטרה – בניגוד לדעת רבים.
אך אפילו אם נטפס על גבעה כלשהי בסביבה ונתבונן כלפי מטה, נוכל ממידת החורבן הרבה לקבל נקודת מבט אחרת. עיר של מוות בקושי צריכה מרחב של מרכזי עסקים מוכרים לאורך שביל סלול, ואף לא תיאטרון ציבורי, או בתי מרחץ ולא היכל גדול - שכולם זה עתה התגלו, ואינה צריכה מערכת שאיבת מים הידראולית יוצאת מן הכלל – כדי לשאוב מים ממרחק של מיילים, אף לא מקווה מים גדול כדי לאגור את מי הגשם, וגם לא חווילות ושטחי מחייה אחרים.

אמת, מקורות עתיקים מסוימים מציעים פטרה לא עירונית. ההיסטוריון דיאודורוס (DIODORUS) מסיציליה, שכתב במאה הראשונה לפני הספירה סיפק לנו תיאור אותנטי מוקדם של פטרה הנבטית. בהסתמך על עדויות היסטוריות מיד ראשונה מן המאה ה- 4 לפני הספירה, הוא מתאר את תושבי המקום – יושבי קבע, לא חקלאים, ברברים, אשר מציקים לשכנים שלהם. הם בחרו להתיישב בפטרה כדי לחיות בה לבדם בשטח הפתוח. כמה מלומדים העירו על כתבי דיאודורוס והציעו שהוא, בעצם, תיאר את חיי הנבטים בפטרה - אך את החיים כמו שהיו בסוף המאה ה- 4, כ- 300 שנה לפני שהוא נולד. מבקרים אחרים העריכו את פער הזמן בין התיאור שלו ובין הכתיבה שלו, וביקשו לאפיין את חיי הנבטים בפטרה במונחים שלו. אבל סטראבו (STRABO) כתב בערך באותו הזמן שלו אך סיפק תמונה שונה לגמרי. בהסתמך על העדויות ההיסטוריות ממוסרי מידע שחיו ונולדו בפטרה, הוא מתאר שבעיר שלטה משפחת המלוכה. היו בה שפע של מקורות, ותכונה של אכולוסייה קוסמו-פוליטית. על בסיס העדות הארכיאולוגית בימינו, תיאור זה של בני אדם ושל העיר הוא די מדויק. ועדיין, אין להכחיש את המקור הנבטי של הטכנולוגיה של פטרה ועבודות הציבור שלה.

ולמעשה, אחרי הסיפוח הרומי של נבטיה ב- 106 לספירה, לא עבר הרבה זמן והעיר זכתה להכרה רשמית כמטרופולין. אך ודאי, אנשי הסנאט הרומי לא היו מכירים בה לו הייתה עיר "מתה" ותו לא.
אבל רוב המקורות העתיקים משאירים שאלה אחת תלויה בחלל האוויר בתיאורי הנבטים, והיא - מה מקור אנשים אלה, ומניין באו. אף על פי שדיאודורוס הניח באופן מקרי שכפרי הנבטים היו באזור הגולף המודרני של עקבה, אין הוא מציין אם באזור זה הייתה המולדת המקורית שלהם או שהממלכה הנבטית היגרה מפטרה בזמן מאוחר יותר. מחקרים מרובים נעשו בניסיון לפתור את השאלה, והרוב המכריע, כך עולה, מניחים שמולדת הנבטים הייתה ערב הסעודית המודרני, ומשם הם היגרו לאורך קו החוף, ולבסוף התיישבו בפטרה.

מחקר מאוחר של מחבר מאמר זה מציע אפשרות אחרת. מן הרמזים בספרות בת זמננו, מן ההגירה המוזרה של אנשי אדום, ילידי המקום - מפטרה אל המערב – שממנה ואילך נקראו אדומים, ומשאלת המקור של טכנולוגיות מתקדמות יותר באמנות הנבטית - תורת המתכות (מטאלורגיה), הידראוליקה, אדרכילות ותחומים אחרים - אפשר לשער שהתרבות הנבטית המאוחרת היא תערובת של שתי קבוצות עתיקות של ערבים – האדומים יושבי הקבע והנבטים החזקים, הסוחרים הפונדקאים. מן התערובת שבין השתיים נוצר סוג אחר בעל עוצמה בטכנולוגיה ובמסחר, כאשר הן שתיהן, יחד נקראו נבטים. אבל האדומים לא היו מרוצים מהתכנית החדשה ופשוט היגרו למקום חדש וקיבלו עליהם את הגרסה ההלניסטית של השם השמי המקורי שלהם בספרות המאוחרת. בתקופת הדין וחשבון של דיאדורוס מהמאה הראשונה לפני הספירה, דו-קיום זה הספיק להישכח.
יש מיתוס אחד אחרון על פטרה אשר יוזכר כאן, בייחוד, אחרי הביקור המאוחר של אינדיאנה ג'ונס – שיש בו מן הטבע של עבודת השדה הארכיאולוגית הממשית.

הדרמה של ניצחון ב- KHAZNAT AL FAROUN, במונומנטים של אבן הגדולים והגילויים המפליאים - מטשטשים כולם את עבודת האדריכלות הקשה, היומ-יומית, מחיר הידיעה על התרבות העתיקה, טיבה, ההתפתחות שלה והתהליכים שהולידו אותה.
אבל יש רומנסה, כמובן. כל מי שביקר בפטרה חש את ההשפעה של הדרמטית של המקום על החושים. אך יש גם עבודת פרך, אבק ותסכול, המלווים את החפירות. יש גם אכזבה. פטרה אינה מתגמלת את הארכיאולוג באוצר במובן המקובל. במקום זה יש מסה יום-יומית של כלי חרס שבורים, מטבעות חלודים, שברים אדריכליים מושחתים וקטועי איברים והידיעה הקבועה - שכל עונה של מאמץ, של עבודה היא רק טיפה בים של מחקר שיש לעשותו בפטרה ובמקומות שמסביב לה.

אך אז באים כלים שלמים ומטבעות שאפשר לקרוא מהם - כתובות, חלקים מקושטים, הפתעות ארכיאולוגיות וכל שאר הדברים אשר מחממים את הלב של החופר המסור. גילויים אלה, יחד עם שרידי חומר אחרים והמורכבויות של המחיה במקום – לא אגדות דמיוניות – מספרים את הסיפור האמיתי של פטרה ושל אנשיה. הם אבני הבניין של התרבות ואנשיה, והם ההיסטוריה שלהם והכרונולוגיה, לכל המבקשים לדעת.
אלו הם התהליכים שעשו אותם למה שהם, והם מה שמעניק חיים חדשים לאנשים ולעיר - עיר השושן האדום של פטרה.

יום אחד של חפירות

המחבר של מאמר זה היה הממונה על החפירות הארכיאולוגיות בהיכל האריות בעלי הכנף במשך 15 שנה, ומקודם עבד בחומת העיר ובתיאטרון הראשי שלה. השיגרה היום-יומית של חפירות במקום היא חלק מחיים שקטים שאינם כמו אלה של אינדיאנה גו'נס. יותר מ- 200 סטודנטים ערבים, אמריקאים ואירופים השתתפו בעבודה בפטרה, וסייעו לגלות מחדש את החיים של עיר נבטית עתיקה זו.

מתעוררים בבוקר בשעה הנוראית 4:30, באופן כללי,למשמע הצלילים הבוקעים מהטייפ שלי - מוסיקה של חמת חלילים מוקלטת בטייפ שסיפק לי, מתוך מחשבה, קולגה שלי באוניברסיטה. ארוחת הבוקר - ב- 5:00 והיא כללה – כאשר מיכל הגז לא היה ריק, הטבח לא ישן יותר מדי והספקת המים פעלה כסדרה – דייסה בתור פריט עיקרי. אנשי צוות האתר ואנשי המעבדה החלו לעבוד בשעה 6:00 יחד עם הסטודנטים שהשתתפו בחפירות, והם התחלפו ביניהם על בסיס שבועי בעבודות הארכיאולוגיה השונות בימינו, שהן – פיקוח על החפירות הממשיות, סקירה, עיבוד החומר אשר מתגלה בחפירות והצגת התוצאות בשרטוטים, צילומים ומילוי של אינספור טפסים. בשעה 10:00 בבוקר – הפסקה בת חצי שעה של סרדינים, לחם וריבה, תה וסתם מנוחה לשמה. אז עובדים עוד עד לשעה 13:00, שאז הפעילות במקום לאותו היום מפסיקה ויוצאים לארוחת צהריים.

התפריט היה תלוי במזון שעמד לרשותנו בשוק בנחל מוסה, שהיה בו אורז בשפע. אחרי ארוחת הצהריים קראנו, אכלנו או שחינו בבריכה קטנה בנחל SIYAGHA – או שעשינו טרק של 40 דקות בבריכה ה"אמתית" בשכונה שלנו - מלון ארבעה כוכבים. בשעה שש נטלנו את השברים של פריטי אמנות שימושיים של היום הקודם בדקנו, מיינו ודגמנו אותם לשרטוט מאוחר יותר. ארוחת הערב הייתה בשעה 7:00 – עוד אורז. בשעה 8:00 אנשי הצוות באתר נועדו כדי לעבוד על "תרשים ההתקדמות היומי" שעל הקיר במחנה NAZZAL הישן - המטה הראשי של החפירות. הם עבדו על תוצאות החפירות של אותו היום.

אמנם כל זה קרה, אך מעבדת השדה הייתה עסוקה בלעבד את כל השברים של פריטי האמנות השימושיים לצורך רישום והסבר של היום הקודם. השברים של פריטי האמנות השימושיים נשטפו, מוינו וצולמו. עצמות זוהו, אבן וטיח שוייפו, מתכות נוקו ודינים וחשבונות החלו להיערם בערימות - סם החיים של החפירות, כי החפירות הארכיאולוגיות יש בהן הרס, והדרך היחידה שאפשר לבנות בה את ההיסטוריה של המקום היא ממה שמדווח – הערות שנרשמות במשך החפירות במקום, במעבדה, שרטוט של שברים, צילומים וכל מיני דינים וחשבונות אחרים, ובכלל זה דגימות חומר ממשיות.

זאת השגרה - חמישה ימים בשבוע במשך שמונת השבועות של עונה ארכיאולוגית. בימי ששי יוצאים לטיולים מסביב לאגן פטרה ומשתתפים בפעילויות פנאי מתישות אחרות. ימי שבת מוקדשים לשרטוט של שברי חפצי האמנות השימושיים – מהם 1065 בעונה האחרונה – לצורך תיארוך והעמדה כנגד דוגמאות שפורסמו במקומות אחרים במזרח התיכון.

אך אין זו כל העבודה כולה. שנים של מגע, 35 במספר, עם הבדווים בפטרה סללו את הדרך להזמנות ל- MANSAFS – הצומות המסורתיים שבהם תיש צלוי מוגש, בדרך כלל – בחתונות, בריקודים וכן במיני אירועים מקומיים שונים. משחקי חץ, משחקי קלפים, מוזיקה, קריאה ומסיבות ימי-הולדת ואחרות – וככה הימים עוברים. בני אדם מתוודעים זה אל זה בשיחה במחנה או ב"חנות הכל-בו" של פטרה. טיול R&R אל חופי עקבה מקלים את החד-גוניות של עונת האמצע, עם צורך בהתאוששות לאחר הביקור.
וישנם גם המיתוסים. גם לנו יש מיתוסים ואגדות משלנו – כך היא מציאות הארכיאולוגיה בפטרה.

כתב, PHILIP C. HAMMOND.
צילמה, VIVIAN RONAY.